תסמונת הניכור ההורי הינה תולדה של מאבק משפטי חריף והתנצחויות משפטיות המהוות כר פורה להתפתחות ניכור הורי בקרב הילד/ים כלפי אחד ההורים.
ב – 1985,ד"ר ריצארד גרדנר טבע לראשונה את המונח "תסמונת הניכור ההורי". התופעה מתוארת על ידו כמסע הכפשה של הילד נגד אחד ההורים באמצעות "שטיפת מוח" של אחד ההורים כנגד ההורה השני ולה מתווספת תרומה של הילד עצמו והתוצאה הרת האסון היא – ניכור הורי. (gardner , 1985, 1987a, במאמרוgardner 2002).
כאשר מדובר בניכור ללא הצדקה (כגון: הזנחה, התעללות, התעלמות מצרכי הילד וכדומה), ההתייחסות והכוונה היא לתסמונת הניכור ההורי. משמע, כי הורה אחד מסית את ילדו כנגד הורה אחר, כאשר ההורה המסית הינו בבחינת "קורבן" ואילו ההורה השני הינו בחזקת הורה "מתעלל".
ההורה המסית גורם למעשה לילד שלו לפתח רגשות שליליים וקיצוניים כלפי ההורה האחר, ביניהם רגשות שנאה, תיעוב ולעיתים אף פחד וחשש וכן הדחקה של כל רגש ו/ או זיכרון חיובי מההורה האחר תוך העלאת האשמות וטענות שווא שהן ללא ביסוס או אחיזה במציאות אלא תוכן נוסף אותו יוצק הילד לתוך התבנית אותה יוצר ומתחזק ההורה המסית .
תסמונת זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכמה רמות – קלה, מתונה או חמורה. בדרגתו הקלה הניכור מתבטא בכעסים וחוסר תקשורת פתוחה עם אחד ההורים ובדרגתו הקיצונית והחמורה, הילד עסוק באופן כפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר וברגשות שליליים מאוד ובהאשמות כלפיו עד כדי חוסר רצון מוחלט בקשר עמו.
בשתי הרמות הראשונות של הניכור אין בדרך כלל הצדקה להעביר את המשמורת, אך יש מקום לקבוע כללים ברורים ו/או להפנות את ההורים והילדים לטיפול והשגחה.
כאשר הניכור ההורי הוא קיצוני וחמור, לעיתים אין מנוס משינויים מרחיקי לכת, עד כדי שינוי בהסדרי המשמורת והראיה.
במספר לא מבוטל של תיקים אשר נידונו בביהמ"ש, ניתן לראות כי ההורה המסית טוען כי הוא "מאוד רוצה בקשר של ההורה המנוכר עם הילדים" ואף הילד מתעקש בפני גורמי הטיפול השונים כי מדובר ברגשותיו שלו וכלל לא נאמרים לו דברים שליליים על ההורה האחר, והוא זה למעשה שלא מעונין ברגש עם ההורה האחר ומבחינתו אין להורה האחר כל חלק ו/ או מקום בחייו.
בין היתר ניתן לראות כי הילד מציג טיעונים לא רציונאליים שלכאורה מאשררים את הסיבה לרגשות הבוז והשנאה. לחילופין, הילד יפגין אדישות וחוסר אכפתיות קיצוניים לרגשותיו של ההורה הדחוי וזאת תוך שהוא נושא באחריות המלאה לרגשות אלו תוך האשמה מובהקת של ההורה הדחוי שעשה ו/ או נהג בצורה שגרמה לרגשות ותחושות אלו כלפיו.
כל ניסיונות ההתקרבות של ההורה המנוכר נתקלים בתגובות בוטות, קיצוניות ופוגעניות לאין שעור מצד הילד כלפי ההורה המנוכר ונוכח מציאות קשה זו ניתן לראות בבירור כי הורה אחד הינו בחזקת הורה טוב באופן מוחלט ואילו ההורה המנוכר הינו בבחינת הורה רע באופן אבסולוטי.
מצב דברים זה הינו תולדה של הסכסוך הקשה בין ההורים כאשר מלבד ההתמודדות של בני הזוג, הילדים נושאים בליבם ובנפשה עול כבד מאוד.
במקום לעבד את רגשות העצב וחוסר האונים כתוצאה מפירוק התא המשפחתי ושינוי המציאות הקיימת הם למעשה מדחיקים רגשות אלו ו/ או ממירים רגשות טבעיים אלו ברגשות ניכור ושנאה כלפי אחד ההורים.
לניכור ההורי השלכות משפטיות רבות, הרי מעצם קיומו הוא מכביד ומקשה על סיום ההליך המשפטי בין הצדדים ואף מעמיק את הסכסוך המשפטי ביניהם שעניינו הסדרי ראיה בין ההורים, בחינה בין היתר של "מסוגלות הורית" של כל אחד מההורים תוך שמירה על "עיקרון טובת הילד" כאשר כל מקרה נבדק לגופו.
העובדה כי ההורה המסית נהנה מקרקע נוחה לשתילת הרגשות השליליים כלפי ההורה המנוכר, יוצרת השפעה ארוכת טווח ולעיתים בלתי הפיכה.
בהתאם לאמנה לזכויות הילד, לילדים מעל גיל 12 ניתנת האפשרות להביע את רצונם והעדפותיהם. בהקשר זה, בלתי נמנע כי נוכח ההסתה וההשפעה ממנה ניזון הילד, קשה יהיה לשמוע את קולו האמיתי.
בסכסוכים בין הורים שיש להם נגיעה לילד, משמורת, הסדרי ראייה וכיו"ב, יש ליתן משקל לרצונו של הילד (למשל, ע"א740/87 פלונית נ' אלמוני, פ"ד מג(1) 661 ) הבעיה מסתבכת כאשר מתגלה תסמונת הניכור הורי, היות ורצון הילד הינו תוצר מעוות של ההשפעות להן הוא נתון מצדו של ההורה המנכר ולאו דווקא רצונו האמיתי והנאלם (עע"מ (ת"א)33/96 הנ"ל, פסקאות38 עד44; עע"מ (ת"א)90/97 הנ"ל, פסקה 11).
מציאות קשה זו כפי שתוארה בקצרה, מקשה הן על ביהמ"ש והן על אנשי המקצוע בפרקטיקה הטיפולית (מרכי טיפול, עו"ס מטעם הרווחה וכו') בקביעה חד משמעית ו/ או חוק מוגדר ו/ או סנקציות אחידות כלפי ההורה המסית נוכח הניכור ההורי ו/ או אי קיום הסדרי הראייה כפי שנקבעו.
בבחינת המצב הקיים הלכה למעשה בין ההורים והילדים , על כף המאזניים ניתן לראות מחד כי ההסתה מצד אחד ההורים אינה מייצגת הורות מטיבה ומאידך, כפיית הסדרי הראייה עם הורה המנוכר עלולה להעמיק את הקרע והשנאה כלפי ההורה המנוכר ובכך לא תטיב בשניהם.
אין עוררין כי מדובר במצב ובסיטואציה משפטית ואישית מורכבים וקשים ביותר ומשכך, ביהמ"ש נדרש לקבל החלטות קשות ולעיתים אמיצות תוך שהוא נדרש לקחת החלטות הלוקחות בחשבון את טובת הילד.
לתופעה כפי שהוצגה ישנה השפעה הרסנית על הצדדים לסכסוך וביניהם הילדים, ואין ספק בקרב כלל הגורמים המקצועיים השונים כי קשר עם שני ההורים הוא המטיב ביותר עם הילד.
מצב מאתגר זה יוצר בקרב אנשי המקצוע, פלטפורמה לריבוי דעות וגישות, חוסר הסכמה בין מטפל אחד לאחר, החלטות ופסיקות מקלות ומנגד קשות ואמיצות ולכן אין מנוס מלבצע בדיקות מקיפות ככל הניתן תוך שימוש ושילוב אנשי מקצוע בהתאם להתמחותם (פסיכיאטר, אפוטרופוס לדין וכו') באופן מעמיק ומקצועי וזאת כדי לרדת לשורשו של הניכור ובבחינת כל מקרה לגופו באופן מעמיק ומקצועי תוך התווית המשך הדרך ו/ או הטיפול המתאים למשפחה.
לזמן שעובר וחולף לו ישנה חשיבות רבה בהעמקת הקרע והניכור , לכן, יש לפנות לגורמי הטיפול בהקדם.
ככל שהזמן עובר – המציאות מתקבעת ובכך מקשה על פתרון מוסכם וארוך טווח. כל אימת שאין לניכור סיבה מוצדקת כדוגמת הזנחה או התעללות , לצערנו , אין מנוס מלפנות לבית המשפט להתוות את המשך הדרך של הצדדים ובכללם הילדים .
המלומדים ברגמן וויצטום, טוענים כי על הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים רבים ומגוונים, הגורמים לשתי תופעות מטרידות:
1. ניתוקו של הילד מההורה המסורב
2. פיתוח תלות בהורה המנכר
(ברגמן, זאב וויצטום, אליעזר (1995). חטיפת ילד בידי הורה והתיסמונת של התנכרות להורה (סקירת ספרות, תיאור מקרים והיבטים טיפוליים ומשפטיים). שיחות, ט (2), מרץ, 115-13, יא' 100, 102, וכן ראו ז' לויטה ואח' "'סרבנות קשר' – קונפליקט ביחסי הורה-ילד במצבי פרידה וגירושין).
בתי המשפט בפסיקותיהם השונות והמגוונות מודעים כי בתופעת הניכור ההורי ישנן מדרגות חומרה וכי אין מקרה דומה לאחר ויש לבחון כל מקרה לגופו תוך זיהוי הדרגה ומתן מענה הולם למידותיה. אם בדרגת ניכור קלה ניתן לקבוע ולהקפיד הקפדה יתירה על קיומם של הסדרי ראייה, הרי שבניכור בדרגתו הגבוהה ביהמ"ש יפנה לטיפול של איש מקצוע מומחה ובהחלטה קיצונית יכול שתינתן גם החלטה להעביר את המשמורת מההורה המנוכר להורה המנכר או אצל צד שלישי.
היריעה בבחינת אופן ההתערבות וההחלטות של ביהמ"ש הינה ארוכה ורחבה תוך נוכחותו של קו מנחה לפיו יש לאבחן את המקרה בהתאם לנסיבותיו ובכפוף לחו"ד מקצועיות. תהליך זה מורכב תחילה מבחינת התקיימות התסמונת של ניכור ההורי, ולא רק התסמינים והמאפיינים שלו אשר מתרחשים בתא המשפחתי בכלל ובילדים בפרט.
כאשר לא תימצא הצדקה (הזנחה, התעללות וכיו"ב) ליחס המנוכר של הילדים כלפי ההורה המנוכר הרי שמדובר בניכור הורי ויש לבחון את רמת החומרה ממנה ביהמ"ש יגזור את דרכי הטיפול המתאימות תוך התחשבות בחו"ד המקצועיות המונחות בפני ביהמ"ש.
בפסיקת ביהמ"ש ניתן לראות החלטות שונות ומגוונות וביניהן הפניית משפחות לטיפול אנשי המקצוע מבריאות הנפש, הטלת סנקציות כספיות על ההורה המפר, הפחתה / ביטול מזונות וכיו"ב.
לסיכום, עולם המשפט רואה בקשר שבין הורה לילדו זכות טבעית בעלת מימד חוקתי, שלה שתי פנים:
האחד – זכותו של כל ילד להיות נתון למשמורת הוריו, ולגדול ולהתחנך על ידם;
השני – זכותו של הורה, מכוח קשר דם, לגדל ולחנך את ילדו במשמורתו ולקיים כלפיו את חובותיו כהורה.
זכותם של הורים וילדים למימוש קשר הדם הטבעי ביניהם קימת גם במסגרות משפחתיות שעברו שבר וקרע עקב פירוד ההורים ואין להשתמש בילדים כאמצעי ניגוח. יש לחתור ליישב את המחלוקות בין הצדדים ללא הכנסת הילדים לעומקו של הסכסוך תוך שימוש ותיעול רגשותיהם לטובת מי מההורים.
לזמן חשיבות מכרעת בהעמקת הסכסוך ו/ או הפיכת הניכור כמציאות מקובעת אשר תקשה בעתיד במתן פתרון.
לאור העובדה כי מדובר בתופעה שרירה וקיימת במאבקים משפטיים על רקע פרידת ההורים, יש להתייעץ עם אנשי המקצוע המתאימים.
ביכולתו של ההורה המנוכר לפנות לביהמ"ש בכוונה לאכוף את הסדרי הראייה, הפנייה לטיפול, הטלת סנקציות כספיות על ההורה המסית , בקשה להפחתה / ביטול מזונות , מינוי אפוטרופוס לדין וכיו"ב.